"אני מקולקלת", 

"אני בעייתית", 

"אני תקועה", 

"אני את החיים שלי כבר הפסדתי", 

"אני חיה חיים של מישהו אחר"

"אני חיה בשביל מישהו אחר"  

אם יוצא לך להגיד את זה או אפילו רק לחשוב את זה, כנראה שמה שקורה זה שבחווייה הפנימית את מרגישה בכלא 

 

איזה כלא? 

של אחד הצדדים בפרדוקס חייך. 

צד אחד קיבל הרבה יחס והצד השני נזנח עד רמה שהוא כבר לא נגיש. משהו בפנים מרגיש מת. הדבר הזה הוא הצד שנזנח.

 

איך זה נראה בפועל?

התכחשות לרגשות, תחושות, רצונות וצרכים – אולי כי יש בהם יותר מידי בושה, אשמה וכיעור (לפחות בחווייה הפרטית). אז אנחנו מתנתקים… ניתוק יכול להראות כמו אדישות אבל גם כמו תוקפנות או קורבנות או ריצוי – ובכל פעם שאנחנו עושים את זה אנחנו נוטשים את עצמנו ומעבירים לעצמנו מסר ואישור לזה שאנחנו לא ראויים להתחשבות – לא מצד עצמנו ולא מצד אחרים.

 

מהניסיון שלי 

שורש הפרדוקס נמצא בין שתי תפיסות 'אני' – 

'אני' מובחן, מוגדר ושומר

ו'אני' מחובר, מתהווה ופתוח

 

(אפשר לקרוא לזה גם גוף ונפש, זכרי ונקבי או התכנסות והתרחבות – זה לא משנה, יש בכולנו משני הצדדים, וכל הצדדים שלנו מבקשים התיחסות)

 

אני ואנחנו

 

'אני' אחד הוא האדם ששוכן בתוכי, בתוך הגוף שלי – זה ה"אני" המקובל והמוכר שמובחן מכל מה שמסביבי. ה'אני' הזה מאפשר לנו לשרוד. אי אפשר בלעדיו.

 

'אני' נוסף נמצא ברווח שבין אנשים, 

או ביני לבין העולם, 

או ביני לבין אלוהים. 

לאני הזה בדרך כלל קוראים 'אנחנו'. 

ה'אנחנו' הזה הוא היכולת שלנו להיות בקשר, להיות מחוברים, להוריד הגנות, להרגיש חלק, להיות בפלואו עם כל מה שסביבנו.  

 

שניהם מצויים בנו, 

מחוללים ומטלטלים אותנו. 

אנחנו זקוקים לשניהם. 

זו החווייה האנושית בגדול – 

האדם הוא יצור שואף הישרדות (אני) וגם יצור שואף קשר וחיבור (אנחנו). 

זה הפרדוקס! 

 

ביטול של ה'אני' יחווה כחיבור חזק להכל, אבל עשוי להחוות גם כמו חוסר קרקע, כמו שיגעון, כמו חתירה תחת הקיום עצמו, כמו התאבדות – ה'אני' השורד חייב לשמור על עצמו ועל הגבולות שלו.

מימוש עודף של ה'אני' יגרום לאדם להרגיש בעל כוח, אבל גם להיות מניפולטיבי, נרקיסיסטי, בודד וחסר מנוחה.

 

אצל כל אחד זה נראה קצת אחר, אבל העיקרון אחד – איך זה נראה אצלך, בחיים הפרטיים שלך?

 

מסע הריפוי 

של החיים 

הוא מסע אל עבר איזון עדין, אוהב ומכבד בין ה'אני' ל'אנחנו' – 

בין מימוש ה'אני' השורד והמיוחד – לבין קיום של ה'אנחנו' המחובר

 

אף צד במשוואה אינו טוב מהאחר, אין טוב ורע 

יצרים, רצונות, צרכים, ערכים… זה לא טוב ולא רע

'אני' זה לא טוב ולא רע

'אנחנו' זה לא טוב ולא רע

 

נהפוך הוא, 

היכולת להתגמש ולהשתנות

ולהיות ברגע אחד זאבה להקתית 

וברגע אחר פנטרה עצמאית

היא הקובעת את איכות החיים יותר מכל. 

 

השאיפה היא להצליח להיות כמה שיותר מהפנטרה ועדיין להיות חלק מהלהקה

 

להיות מקסימום "אני" בתוך מקסימום "אנחנו"

 

אני זוגית, אני עצמאית, אני שבטית, אני אימהית, אני סקסית, אני החלטית, אני רגשנית, אני רווגונית… אני פנתרה (וגם זאבה)