דמיינו את עצמכם גדלים בבית שבו המבט המתבונן בכם הוא מן 'מבט בודהה' שכזה – מבט רווי אהבה והערכה, ללא כל דרישה להיות דבר מה – זה היודע את טובתכם באופן נטול חרדה ואינטרס זר, המאפשר ליפול ולקום, להיכשל ולהצליח, ולשמור על אותה מידה של אמונה בכם ובדרככם. מבט שיודע להחזיק לכם את היד ולשחרר אותה בדיוק ברגעים הנכונים, מבט המשדר "אתם לא צריכים להרשים אותי, אני אוהב אתכם בדיוק כפי שאתם". מבט המציב גבול כשצריך, לעיתים באסרטיביות, אך עדיין באופן מלא רוך ואהבה. מבט הממלא בו זמנית את צורכי השייכות והעצמאות הנדרשים לכם. מבט המשרה ביטחון לשחק במשחק החיים ולחוות אותם במלואם.
זו סביבה בטוחה לגדול בה כילדים, וזו סביבה שבטוח יהיה להמשיך ולגדול בה רוחנית גם כבוגרים. זה החלק של האהבה בריפוי שלנו, אשר בלעדיה אולי נהיה מודעים וחכמים יותר, אבל ככל הנראה נמשיך להפנות את אותה תגובה אוטומטית, ביקורתית ואלימה, לכל אותם תכנים והגנות שיתגלו לעינינו במרחבי ריפוי אלו.
אמנם רוב רובם של ההורים מכוונים להעניק לילדיהם את הסביבה הבטוחה הזו, אך רק מתי מעט ילדים זוכים לה. את ירושת ההורות מלאת הפגמים שקיבלנו אנו מורישים לילדינו בלי לשים לב. הקולות הביקורתיים שקיבלנו בילדותנו, אשר העמידו בסימן שאלה את תחושת הערך העצמי שלנו, הופנמו היטב, והפכו לקולות הפנימיים שלנו, קולות שאנו משמיעים לעצמנו – ולבסוף לקולות שאנו משמיעים לילדינו ולסביבתנו בדיוק בכל אותן נקודות התורפה שלנו. אינני מכיר הורה או מורה שלא התחייב בפני עצמו שינהג בילדיו אחרת מכפי שנהגו בו ולא "נפל" באיזה רגע אמת ותפס את ראשו בעודו מסנן "אני לא מאמין שנהייתי אמא/אבא/המורה שלי".
רבים מאיתנו "נופלים" מבלי להצליח לראות ש"נפלנו". כל ההצדקות וההאשמות הרגעיות שבעולם ישרתו את העיוורון בכישרון של יד אמן. הדוגמאות לכך רבות ומגוונות – "הוא מוציא ממני את כל הרע שבי", "לא משנה כמה אני מנסה זה לא עובד איתה", "היא לא רואה אותי ממטר", "הוא לוחץ לי על כל הכפתורים בכוונה", "אני רק מגיב", "אני לא מושלם", "מגיע לה, אולי ככה היא תלמד" "אני אפס", "לא מגיע לי שיאהבו אותי" ועוד ועוד. המשותף לכולן הוא הנצחת המצב הקיים והבטחת חזרתו שוב ושוב. הצדקה והאשמה לעולם ינגסו בלקיחת אחריות אישית אמיתית ובאפשרות לשינוי.
אף אחד אינו אשם. ויתור על האשמה הוא הצעד הראשון בריפוי שלנו. את מקומה תתפוס אחריות. "אני לא אשם בכלום, אבל אחראי על הכל" היא סיסמת הרפואה עבורי. גם ההורים שלנו לא אשמים. גם כל שרשרת הדורות לא. איש אינו אשם. כולנו קורבנות של מציאות חיינו הפגומה וחסרת האהבה. ועל רקע זה כל אחד אחראי להזין את עצמו ואת סביבתו ביותר אהבה משקיבל. ללכלך את ידיו בנבכי קיומו ככל יכולתו, ולהזין אותם באור ואהבה, קבלה וסליחה. אין דרך אחרת. איש לא יכול לעשות זאת עבורנו.
עכשיו תורנו להיות ההורים של עצמנו – הריפוי שלנו הוא באחריותנו.
