#להגדיל את המיכל #מערכת יחסים #בדידות #דרך האמצע
הרפואה הנפשית כולה תלויה ביכולת שלנו לאפשר ולטפח מערכת יחסים חדשה, צלולה, בוגרת וסלחנית, עם כל מה שמתחולל בנו ועם כל מה שקיים וחסר בחיים שלנו – ויש דרכים לסייע לזה לקרות. לא אני המצאתי את זה. אנחנו יודעים שהמציאות הפנימית שלנו – הדרמה הפנימית שמתחוללת בתוכנו (והרבה ממנה הוא תת-סיפי, כלומר מתרחש מתחת לסף המודעות) – משפיעה על הפרשנות שלנו על סיטואציות, על עצמנו ועל העולם. לפרשנות יש השפעה מכרעת על האנרגיה, ההרגלים והתגובות שלנו – ואלו מייצרים בתורם את המציאות שלנו. זהו מעגל סגור המחזק את מערכת האמונות שלנו – שתורמות את חלקן לפרשנות. לא פעם האמונות הן אמונות מגבילות המצמצמות את חיינו. לשרשרת המעגלית הזו אני קורא מערכת יחסים.
השאלה המתבקשת היא מהי החוליה החלשה בשרשרת ההתרחשויות הזו – מה אפשר לתקן כדי להחלץ ממנה? התשובה שלי היא שצורת החשיבה שאנחנו זקוקים לתיקון היא חלק מהבעיה ובו בזמן כל חוליה שאנחנו יכולים לזהות בזמן אמת או בדיעבד היא הזדמנות לחזק את הנוכחות שלנו.
היכולת להיות מחובר לדרמה המתחוללת בנו – ומרוחק ממנה בו זמנית, היא המפתח לשינוי. הטקסט הזה עוסק באומנות החיבור והריחוק – בבריאה של מערכת יחסים מחודשת, רעננה, נוכחת.
שני אנשים שונים שחצו להם את הגבול, לדוגמא, ככל הנראה יחושו מידה מסוימת של אי נעימות, דריכות, תסכול, חרדה, כעס או עלבון. מערכות היחסים שלהם עם גבול, עם קורבנות, עם סכנה, עם חוסר אונים, עם שליטה ועם העוצמה שלהם – תשפיע בצורה ישירה על יעילות ההתמודדות עם הרגע הקשה הזה, כלומר על המידה והמהירות שבה תשוב תחושה של מוגנות, נוחות ועוצמה הפנימית. יותר מזה, מערכות היחסים האלו ישפיעו במישרין ובעקיפין גם על התדירות והעוצמה שבה אנשים ימשיכו לחצות להם את הגבול.
קל להבחין שלא כל דבר הוא תוצר של מערכת היחסים שלנו איתו. אין לי עניין להוכיח תפיסה כרמטית אבסולוטית או צדק אלוהי. לתפיסתי גם אין בזה תועלת. אפשר להאמין בזה ואפשר שלא. נקודת המוצא שלי היא דווקא שלא הכל קשור בנו. אמנם לכל דבר שמתרחש ישנה סיבה, אך לא כל הסיבות כרוכות בנו. כן יש לי עניין לסייע לאנשים לחיות חיים מלאים בכל מצב חיים בו הם נתונים – לכונן יחסים ערים ומוארים עם כל מה שכן בהשפעתנו.
פה חשוב להגיד שגם מה שכן בהשפעתנו אינו תמיד זמין לנו. אנחנו מבצעים בחירות בחיים, אבל הרבה מהזמן אנחנו במצב של טייס אוטומטי – פועלים מתוך הרגל, בוחרים במוכר ובידוע, משחזרים דפוסים. פועלים מתוך מה שתורות המזרח מכנות "תרדמת". האמת היא שאין לנו יכולת להעיר את עצמנו ואפילו לא לזהות שאנחנו רדומים – ההתעוררות קורית לנו מעצמה. רק כשהיא קורית אנחנו יכולים לזהות שרגע לפני כן היינו רדומים. השאלה היא מה קורה ברגע ההתעוררות ואיך אפשר ליצר תנאים שיתרחשו עוד רגעי התעוררות. רגע של התעוררות אני מכנה כרגע שבו יש לנו פרספקטיבה רחבה, שעוד נקודות מבט זמינות לנו – שיש לנו באמת חופש בחירה. התעוררות היא המפתח לאחריות – היא שער לשינוי בכל מערכות היחסים בחיינו.
בהתאם לעיקרון הזה – לפיו למערכות היחסים שלנו עם מה שמתרחש בנו וסביבנו יש השפעה מכרעת על חיינו – אנשים, הגשמה עצמית ושפע יתקרבו אלינו או יתרחקו – תחושות של שייכות, ביטחון, עצמאות, חיבור, חופש וערך עצמי יתעצמו או ייחלשו – גם חרדה, דיכאון, כעס ובילבול.
החווייה שאנחנו קרובים לעצמנו, כלומר שאנחנו לא בניכור לעצמנו, שאנחנו לוקחים בעלות ואחריות על מציאות חיינו – גם על מה שאנחנו מפרשים כטעויות שלנו – היא זו שקובעת יותר מכל את הרווחה הנפשית שלנו.
פה חשוב להגיד שאין הכוונה לא לביטול של רגשות קשים או לא נעימים וגם לא להפוך אותם לאמת צרופה וקבועה – שתיים מהתגובות היותר פופולריות לרכבת ההרים הריגשית שלנו, לפיהן או ש"כלום לא קרה" (ביטול) או שיש סיפור שלם בהמשכים על מה שקרה (קיבוע).
אם נפגעתי ממישהו או פגעתי בו, לדוגמא, הרגשות הקשים יעלו ואני עשוי להרגיש בושה או אשמה. להכחיש את הרגשות האלו, להשיח את הדעת, להתמקד בחיובי או כל פעולה שתרחיק אותם ממני זו נטייה של חלקנו. אלו צורות של שליטה שאימצנו כי גילינו שבטווח המיידי הטכניקות האלו מאוד יעילות בהפחתת חרדה – זו הסיבה שהן נוצרו מלכתחילה. לאחרים הנטייה היא דווקא לעשות פעולה הפוכה – לספר סיפור שלם (ומוכר מאוד) סביב אותו אירוע, להעצים אותו, להפוך אותו לאמת עצמה, לקבע את כל המעורבים לתפקידים קבועים של תוקפן/קרבן/אדיש ועוד. גם זו דרך להפחית חרדה – להפוך רגע כאותי ומפחיד לתבנית של סיפור מוכר. גם זו צורה מסויימת של שליטה.
המחירים של שתי הצורות הללו אדירים – הם מבטיחים שמצבי החיים ימשיכו להשתחזר ושטווח הרגשות ימשיך להצטמצם – ואיתו גם הרגשות החיוביים. מי שלא מעז לחוש פחד מסתכן בכך שלא יחוש גם אהבה – הכל יושטח. גם מי שנאחז בפחד והופך אותו לסיפור חייו (החרדתי) מתרחק מהיכולת לחוש פחד גולמי – שמטבעו בא והולך. מי שינתק את עצמו מהחווייה הפנימית הלא נעימה, עשוי לחוש בנתק כללי מהחיים ושהוא "חי לצד החיים". גם מי שמאמין בסיפורים שהמציא עשוי להרגיש כך.
דרך האמצע
הדרך השלישית היא דרך אמצע – דרך שמשלבת חיבור וריחוק – להבדיל מקיבוע או ניתוק. להכיר בכל מה שמתרחש בנו ולהתיחס לזה ביראת כבוד וחמלה (חיבור בריא) ובו בזמן להכיר בכך שהפרשנות שלנו על כל מה שמתרחש היא תמיד חלקית, רגעית, אמת נכונה לשעתה (ריחוק בריא).
זו אמנות להכיר ברגעיותו של הרגש ובאמיתותו בו בעת – אמנות שמבקשת תרגול.
שינוי מערכת היחסים עם התחושות הקשות שמתעוררות בנו משמעותו לחזור להיות בעלי הבית של חיינו – להטוות דרך להכיר בהן, להתמודד איתן, לקבל אותן, לחיות לצידן, לתעל אותן, לצמוח מהן – אפילו בסופו של דבר להודות עליהן – אבל לא להתנהל מתוכן. העמדה הזו מבקשת להגדיל את המיכל הפנימי שלנו, בכדי שיתאפשר לנו להישיר מבט – לראות ולחוש בצלילות – ולבחור מתוך נוכחות את מה שמתאים לנו בנסיבות המשתנות. זו הדרך היחידה שאני מכיר לחיות בשלום גם עם הטעויות שלנו, נוראיות ופוגעניות ככל שיהיו.
לפעול בעולם מתוך רווחה פנימית או מתוך מצוקה/חרדה עושה את כל ההבדל – עבור כל אדם, בכל נסיבות חיים. ברווחה יש לנו נוכחות יצירתית וחופש בחירה – ואנחנו אף פעם לא לבד. בחרדה אנחנו עיוורים ופועלים על אוטומט – ויש בה הרבה בדידות.
אדם שחש עצמו קורבן, ומתנהל מתוך העמדה הזו – ימשיך למשוך אליו אנשים מקרבנים, והוא יחוש קרבן גם כשלא יקרבנו אותו. אדם שחש עצמו לא ראוי ימשיך לקבל הוכחות שהוא אכן לא ראוי והוא ייטה להתנהגות מרצה, היסטרית או נמנעת. הישגים אדירים יכולים להגיע מתוך תחושת נחיתות, חוץ מההישג של להרגיש בעל ערך מעצם היותי. אדם שחש לא שייך – עשוי לבודד את עצמו או יתאמץ להשתייך – והוא ימשיך למצוא עצמו בסביבה שהוא לא שייך אליה. אדם שחש שלא רואים אותו יכול לדרוש להיות נראה, אבל עשוי להמשיך לחוש שקוף.
הדבר שאני תגובתי אליו, כלומר מגיב אליו מתוך מצוקה/חרדה, ימשיך להשתחזר בחיים שלי. הדבר שאני בורח ממנו לנצח ירדוף אותי. אם אני לא יכול לסבול את זה – זה ימשיך להופיע בחיים שלי. המפתח הוא להצליח לסבול את זה. סובלנות משמעותה לסבול את הסבל.
היינו מצפים מיצורים נשגבים כמונו, בני האדם, שמערכת ההפעלה שלנו תהיה יעילה ומתוחכמת, שנלמד בקלות לא ליפול לאותם הבורות. ניסיון החיים של כולנו הוא שבתחומים רבים מידי אנחנו פשוט לא מצליחים. לעיתים אנחנו יודעים מה נדרש מאיתנו – אפילו יודעים להגיד את המילים הנכונות, לעשות את המעשים הנכונים – ובכל זאת המציאות טופחת על פנינו ואנחנו מתרסקים לתוך קרבות ישנים – שגם אנחנו וגם מי שמולנו מלוהקים לאותם תפקידים מוכרים והרסניים. זה מאוד מתסכל וזה משחזר את אותו מעגל קסמים שלילי – שבסופו מציאות של נתק, עם עוד פחות אמונה בעצמנו, באחרים ובסיכוי לקשר.
איך מגדילים את מיכל הסובלנות לעצמנו ולמה שמתחולל בנו?
זאת ועוד בפוסט "להגדיל את המיכל – איך עושים את זה?"
