אני אחראי על הכל ולא אשם בכלום

עדי בן שלום

מורה, מרצה, רקדן, עוסק בפסיכותרפיה קבוצתית, דרמה תרפיה, שמאניזם, הולך בדרך הדהרמה. לתפיסתי איש אינו מקולקל או זקוק לטיפול או תיקון. איש אינו דפוק ואין בנו חלקים דפוקים. אנחנו כן זקוקים לאינטימיות, עם עצמנו ועם סביבתנו, כדי לקחת אחריות על מציאות חיינו הפנימית.

# אחריות  # ערך עצמי  # אשמה  # גמישות

 

בתוך מערבולת הפרדוקס שאני אני נקרע ביני לבין עצמי… 

רצונות, דחפים, אמונות, רגשות, ערכים – הכל סותר את הכל

ואני שואל – מי בעל הבית? 

 

בסוף, השאלה מתנכזת לקונפליקט אחד –

רצון לקחת אחריות מלאה על החיים שלי, 

ומצד שני פחד מתחושת אשמה, בושה, בלבול ואפילו כיעור 

(אם אאמין שבאמת אני זה שאחראי לכל השיט הזה)

 

כמעט כל קושי שאנחנו מתמודדים איתו אפשר לנסח בתוך המשוואה הזאת.

 

אני רוצה להיות אחראי, אבל זה מסכן לי את הערך העצמי, 

אז אני בוחר –

להאשים אחרים בטעויות שלי

לסלוד מהם בגלל דברים שאני לא סובל בי

להצטדק כשבאים אלי בטענות

להימנע או לתקוף כדי לא להרגיש כאב או פחד

להיות בריצוי כדי לא להישאר לבד

להאדיר את עצמי כדי לזכות בהערכה

להקטין את עצמי כדי לזכות בתשומת לב

לשקר

לטשטש

להשתמש 

להזדיין

לאכול

לישון

לבקר את עצמי, שאני לא טוב, שמעולם לא הייתי טוב ושלעולם לא אהיה, שלא מגיע לי, שאין לי מה לתת בחזרה, שמה שיש לי זה במקרה, שעוד רגע מגלים שאני כלום ושום דבר… 

 

אז חידוש קטן על אחריות –

 

אחריות היא לא דאגה 

ולא שליטה, כדי למנוע דבר נורא

שתי אלו הן בסך הכל ביטוי – לפחד – שמחופש לאחריות

 

אחריות היא לא להיות אדם רציני

או טון דיבור נמוך ומקורקע… שמשדר אחריות

גם אלו הם מראית עין של אחריות

 

היא בטח לא הכרה בכך שאני אשם בכל מה שלא הצליח לי. 

ההיפך – תחושת אשמה היא תוצר של אי לקיחת אחריות.

אחריות היא ההיפך מאשמה.

 

זה מבלבל, אני יודע – אנחנו רגילים להשתמש באחריות ואשמה כאילו זה אותו דבר.

 

אבל, אם נשים לב, כל רגע שבו אנחנו נמצאים בממלכת האשמה, אנחנו תקועים, כפואים, מצומצמים, מרגישים רע, חסרי יצירתיות, חסרי ערך, קטנים, נתונים לחסדי מישהו אחר שיסלח לנו או יגיד לנו שאנחנו בסדר.

 

ממלכת האחריות היא היכולת שלי להיות בצד שלי,

כל הזמן, בכל מקום, עם כל אדם – וזה מצריך גמישות.

גמישות להיות בצד שלי למרות שאני משתנה, למרות שאני פעם ככה ופעם ככה, למרות שאני מושפע מאחרים, למרות כל מה שמתחולל בתוכי – למרות כל הטעויות שלי. 

גמישות להיות בצד שלי למרות שאני לפעמים פועל בעולם כמו אדם עיוור, כמו פיל בחנות חרסינה. 

 

גמישות פנימית היא חופש להשתנות מצד אחד, 

ומצד שני היא רשות להיות בצורה מלאה בלי להתנצל

כפי שאנחנו בכאן ועכשיו, ברגע הזה, עם האנשים הספציפיים שאיתנו

 

אחריות היא היכולת שלי להתגמש, להשתנות, להתפתח, להיות כל מיני דברים

רק כשאני מרשה לעצמי להיות מגוון ודינאמי אני באמת יכול לקחת אחריות, ולא אשמה – כי שום דבר לא מאיים לי על הערך העצמי, וזה בסדר שטעיתי, וזה בסדר שלמדתי משהו, וזה בסדר שאנשים רואים כל מיני צדדים בי.

כל זמן שאני מתחזק את התדמית של עצמי, כל זמן שאני חובש מסיכה קבועה של דמות מסויימת, אני פועל בממלכת האשמה. וכשאני נמצא בסכנה של פגיעה בערך העצמי שלי – אני מבזבז אנרגיה, אני לא אמיתי, אני לא באמת חי, אני עושה יותר טעויות, וגם כשאני מבקש סליחה אני לא באמת מתכוון לזה.

 

להיות אדם אחראי זה להגיד "כן" לפרדוקסים שחיים בי.

במקום לשאול – "האם הייתי בסדר?"

אפשר לשאול – "האם אני נוכח?"

וגם אפשר לשאול – "מה שלומי?"

זו עדות לאחריות 

 

לחיות חיים שיש בהם פרדוקסים הם עדות לשפיות 

אפשר להפסיק לחפש את ההיגיון שבניגודיות שהיא אני 

אפשר להפסיק לחפש קביעות בצרכים וברצונות המשתנים שבי

ואז אפשר לקחת אחריות על מה שמתחולל בנו באותו הרגע.

 

אחריות היא חופש מלתחזק דמות בעולם הזה.

אולי יעניין אותך גם

דילוג לתוכן