# הווה-עבר #אהבה עצמית #אינטימיות #פרדוקס #תלות-עצמאות #כאן ועכשיו #קשר
אהבה עצמית שלא תלויה במילה טובה של איש
קשרים אינטימיים עם אנשים ועם העולם
הדרכה פנימית שיש בה ביטחון, אומץ וחופש
תחושת סיפוק ללא קשר למה יש או אין לנו
קיום פשוט שליו ויצירתי
למה חסר לנו מכל אלו?
כי אנחנו שבויים במערכת ההפעלה שלנו שנוצרה בילדות, אולי בחיים קודמים, זה לא משנה
אולי אנחנו מאמינים שההתמודדויות בחיים הן ניסיונות של השגחה עליונה, גם זה לא משנה
המקור לא משנה, הסיבה לא משנה
העבר לא משנה, הוא כבר עבר
הרבה אנשים מבלבלים בין היכולת לרפא את עצמנו לבין מרוץ חיפוש אחר הסיבה לכך שאני כמו שאני. כאילו אם אדע את הסיבה אוכל להשתחרר ממנה
שחרור מדפוסים דכאניים ואמונות מגבילות נמצא תמיד בהווה, לא בעבר
המפגש עם העבר, עם סיפור חיינו, עם מה שקרה לנו – הוא בשירות ההווה, לא להיפך
האפשרות שלנו לשכלל את מערכת ההפעלה שלנו כרוכה ביכולת שלנו לפגוש ולהרגיש אותה בזמן אמת ולהזרים אליה – עכשיו – מה שלא ידענו לעשות "אז" – אהבה וסלחנות כמעט כל מה שאי פעם נצטרך זה את הרוח של עצמנו בגב – מבט אוהב ותומך שלנו על עצמנו. לא משנה מה יש לנו בחיים, אם אין לנו את עצמנו אנחנו נחווה בדידות, פספוס וחוסר ערך ומשמעות
פה מתחיל הפרדוקס של הקיום שלנו – אנחנו לעולם נהיה תלויים באחרים. נפצענו מאנשים שפגעו בנו, וההחלמה שלנו כרוכה בחידוש האמון באנשים. הקיום שלנו יהיה בודד ומפחיד אם לא יהיו לנו (גם) קשרים אינטימיים, ולא יהיו לנו קשרים כאלה אם לא יהיה לנו את עצמנו. התרופה לבדידות היא חידוש האמון בנו שלא ננטוש את עצמנו בשביל אנשים, וחידוש האמון בהם שלא ינטשו אותנו כשאנחנו מרשים לעצמנו להיות אנחנו.
בתוך קשר אנחנו נפגוש כמעט את כל מה שעובד ולא עובד בנו:
נפגוש נתינה, קבלה ולקיחה, וגם קושי עם חלק מהן
נפגוש אמון וחוסר אמון,
נפגוש כנות והסתרה,
נפגוש פגיעות ואומץ,
נפגוש גבולות בריאים, גמישים, מתוקשרים, חזקים, וגם גבולות פרוצים וחודרניים
נפגוש התנהגויות נמנעות וחרדתיות,
נפגוש תלות הדדית,
נפגוש התהוות גומלין, כלומר את היכולת לצמוח ביחד
נפגוש את המתח בין אותנטיות ונאמנות לעצמנו לבין תחושת שייכות ומחוייבות לאחר
נפגוש את ה"ביחד" וגם את ה"לבד"
נפגוש קונפליקטים ואת האופן שבו אנחנו מתפקדים בהם
נפגוש את ה"קולות" הפנימיים, שהם מערכת ההפעלה שלנו, שמכתיבה גם את מצב הרוח שלנו
נפגוש פחד לאבד משהו או פחד שנישאר לבד, נתישה, דחייה…
נפגוש אהבה
ועם האהבה גם את היכולת להתרחב מעבר למה שהכרנו
ועם האהבה גם את היכולת למוסס מה שנוקשה בנו ומשווע שנאפשר לו להרפות
ועם האהבה נפגוש חיים
הרפואה הנפשית שלנו לא כרוכה במציאת הסיבות מהעבר,
היא כרוכה בהתנסות מחודשת במערכת יחסים עם עצמנו וגם עם אחרים
העבר יופיע בהווה בכל מקרה, כפי שהוא הופיע כל חיינו ושיחזר בנו שוב ושוב את אותן חוויות
העבר הוא כר פורה לאיתור רגעים מכוננים בחיינו
והרגע המכונן בעל הערך הרב ביותר כרגע הוא פשוט מה שקורה עכשיו
עם כל המורכבות שלנו, עם כל האינדווידואליות והסגנון הייחודי, בעניין הזה אנחנו דומים.
הביטוי של זה בחיים יכול להיות שונה, אפילו הפוך, אבל העיקרון אחד
* להיות מקסימום "אני" בתוך מקסימום "אנחנו"
(כתוב בלשון נקבה אבל מתאים לשני המינים)
"אני מקולקלת",
"אני בעייתית",
"אני תקועה",
"אני את החיים שלי כבר הפסדתי",
"אני חיה חיים של מישהו אחר"
"אני חיה בשביל מישהו אחר"
אם יוצא לך להגיד את זה או אפילו רק לחשוב את זה, כנראה שמה שקורה זה שבחווייה הפנימית את מרגישה בכלא
איזה כלא?
של אחד הצדדים בפרדוקס חייך.
צד אחד קיבל הרבה יחס והצד השני נזנח עד רמה שהוא כבר לא נגיש. משהו בפנים מרגיש מת. הדבר הזה הוא הצד שנזנח.
איך זה נראה בפועל?
התכחשות לרגשות, תחושות, רצונות וצרכים – אולי כי יש בהם יותר מידי בושה, אשמה וכיעור (לפחות בחווייה הפרטית). אז אנחנו מתנתקים… ניתוק יכול להראות כמו אדישות אבל גם כמו תוקפנות או קורבנות או ריצוי – ובכל פעם שאנחנו עושים את זה אנחנו נוטשים את עצמנו ומעבירים לעצמנו מסר ואישור לזה שאנחנו לא ראויים להתחשבות – לא מצד עצמנו ולא מצד אחרים.
מהניסיון שלי
שורש הפרדוקס נמצא בין שתי תפיסות 'אני' –
'אני' מובחן, מוגדר ושומר
ו'אני' מחובר, מתהווה ופתוח
(אפשר לקרוא לזה גם גוף ונפש, זכרי ונקבי או התכנסות והתרחבות – זה לא משנה, יש בכולנו משני הצדדים, וכל הצדדים שלנו מבקשים התיחסות)
אני ואנחנו
'אני' אחד הוא האדם ששוכן בתוכי, בתוך הגוף שלי – זה ה"אני" המקובל והמוכר שמובחן מכל מה שמסביבי. ה'אני' הזה מאפשר לנו לשרוד. אי אפשר בלעדיו.
'אני' נוסף נמצא ברווח שבין אנשים,
או ביני לבין העולם,
או ביני לבין אלוהים.
לאני הזה בדרך כלל קוראים 'אנחנו'.
ה'אנחנו' הזה הוא היכולת שלנו להיות בקשר, להיות מחוברים, להוריד הגנות, להרגיש חלק, להיות בפלואו עם כל מה שסביבנו.
שניהם מצויים בנו,
מחוללים ומטלטלים אותנו.
אנחנו זקוקים לשניהם.
זו החווייה האנושית בגדול –
האדם הוא יצור שואף הישרדות (אני) וגם יצור שואף קשר וחיבור (אנחנו).
זה הפרדוקס!
ביטול של ה'אני' יחווה כחיבור חזק להכל, אבל עשוי להחוות גם כמו חוסר קרקע, כמו שיגעון, כמו חתירה תחת הקיום עצמו, כמו התאבדות – ה'אני' השורד חייב לשמור על עצמו ועל הגבולות שלו.
מימוש עודף של ה'אני' יגרום לאדם להרגיש בעל כוח, אבל גם להיות מניפולטיבי, נרקיסיסטי, בודד וחסר מנוחה.
אצל כל אחד זה נראה קצת אחר, אבל העיקרון אחד – איך זה נראה אצלך, בחיים הפרטיים שלך?
מסע הריפוי
של החיים
הוא מסע אל עבר איזון עדין, אוהב ומכבד בין ה'אני' ל'אנחנו' –
בין מימוש ה'אני' השורד והמיוחד – לבין קיום של ה'אנחנו' המחובר
אף צד במשוואה אינו טוב מהאחר, אין טוב ורע
יצרים, רצונות, צרכים, ערכים… זה לא טוב ולא רע
'אני' זה לא טוב ולא רע
'אנחנו' זה לא טוב ולא רע
נהפוך הוא,
היכולת להתגמש ולהשתנות
ולהיות ברגע אחד זאבה להקתית
וברגע אחר פנטרה עצמאית
היא הקובעת את איכות החיים יותר מכל.
השאיפה היא להצליח להיות כמה שיותר מהפנטרה ועדיין להיות חלק מהלהקה
להיות מקסימום "אני" בתוך מקסימום "אנחנו"
אני זוגית, אני עצמאית, אני שבטית, אני אימהית, אני סקסית, אני החלטית, אני רגשנית, אני רווגונית… אני פנתרה (וגם זאבה)