בסביבות מרובות משתתפים, ישנו לחץ חברתי מאתגר על כולם. יש ללחץ הזה ערך, ובעיקר ליכולת המשותפת להתגבר עליו, כי הוא מחייה חוויות עבר לא פתורות ובכך מזמן להן רפואה. על כל אדם שנכנס למרחב כזה לשמור באומץ על הגבולות שלו שהוא יכול לעמוד בהם באותו הרגע. לשמור על הגבולות זה להסכים להגיד "לא". לא להסכים לכל הנחייה או בקשה. זה בדיוק הרגע לתרגל אהבה וסלחנות אל מול כל קולות הביקורת העצמית שוודאי יתלוו לסרוב. ברגע הזה אנחנו בעצם אומרים "כן" לעצמנו – אנחנו לומדים לכבד את הגבולות שלנו, ולהתמך באינטואיציה הבריאה שלנו. הדרך ארוכה, עוד יזדמן לנו להגיע לאותה נקודה כואבת במעלה ההר. אולי יהיה בריא עבורינו להגיד מספר פעמים "לא" עד שיגיע "כן" מיטיב.
לקיחת אחריות היא רשות פנימית להשתהות טרם ההסתכנות שבחשיפה או לחלופין רשות פנימית להסתכן במידות קטנות. להרשות לעצמנו להשתכשך במים הרדודים. להעמיק את תחושת הנוחות והביטחון שלנו. לעיתים השתהות זו מנוגדת לאיזו השתוקקות לחשוף הכל ומהר כדי לקבל את אותה רפואה מיוחלת. השתוקקות שמחוברת היטב לאמונה שרפואה טובה כרוכה בהתמסרות מלאה. לעיתים יש איזה פחד "להתקע על הגדר" ולהחמיץ הזדמנות. לעיתים זהו הדפוס שבאנו לרפא מלכתחילה – דפוס של הימנעות. ראשית, גם אם זהו הדפוס אותו באנו לרפא אין זה אומר שכל סביבה מתאימה לתת לו רפואה. יכול להיות שההימנעות הזו זקוקה לאהבה יתרה טרם תרשה לעצמה להתרכך – וזה ממש בסדר. שנית, אין הכוונה לשחזר בדיוק את אותה התגוננות מפגיעה פוטנציאלית, אלא רשות פנימית לעשות צעד קטן בלבד.
רשות פנימית אינה מדברת מגרונו של הפחד – היא קול פנימי בוגר ואוהב – שרואה אותי מפחד ומחזיק לי את היד. רשות פנימית היא עוצמה שבעצם אומרת "אני ראוי לרפואה טובה, כדאי שאבדוק אם המרחב הזה ראוי לאמון המלא שלי". באחת הסדנאות שהשתתפתי בהן פגשתי בחורה עוצמתית במיוחד שהרשתה לעצמה בזמן אמת להזכיר למחזיקי המרחב לקחת אחריות רחבה יותר, ושיזהרו מלהטיל אותה עליה בזמן שהיא חשופה ונסערת. מה יש למחזיקי המרחב להחזיק אם לא את האחריות על כל המתרחש בו?! זו אומנותנו.
פה מגיע בעיני החלק של הנזק המרכזי במרחבי ריפוי. מרבית הפגיעות שאני מזהה במרחבים אלו נובעות מסיטואציות בהן איש אינו לוקח אחריות – לא מחזיק המרחב ולא המשתתף. על המשתתפים להגיע עם מוכנות מלאה לקחת אחריות על עצמם – זהו המסלול המרכזי לריפוי – זו הדרך היחידה להירפא מתלות יתר ולחזק את הערך העצמי. אבל לפחות לפרקים זה בלתי אפשרי – והם ודאי יכנסו למצבים תודעתיים ורגשיים של קורבנות, תוקפנות, האשמה, השתבללות, קיפאון, ריצוי – כל אחד על פי נטיותיו והרגליו. זה בדיוק החלק שאותו הגיעו לרפא ולהזרים אליו סלחנות ואהבה. על מחזיקי המרחב ללמוד להחזיק את האחריות הן עבור עצמם והן עבור כל המשתתפים בו זמנית, ולסייע למשתתפים להסכים לקחת עוד ועוד אחריות על מצבם ועל מסע הריפוי שלהם.
אומנות החזקת המרחב המרפא משמעה להחזיק אחריות מלאה ואוהבת עבור אדם אחר ובו בזמן לעודד אותו לאי-תלותיות. להסכים לצאת מאיזור הנוחות, תוך הסתכנות ביציאה לאור של חלקים שיש בהם בושה, אשמה וכיעור – תוך אמון שיהיה בצד השני מי שיסייע להתבונן, לחוש, לרכך ולקבל – ולקחת עוד ועוד אחריות על החווייה הפרטית שלנו, זו אומנות הריפוי העצמי, וזה מה שמרחב קבוצתי יכול להציע. איש אינו יכול לרפא את נפשנו עבורנו במקומנו, אך אנחנו יכולים להסתייע במרחבים התומכים בכך, ולא להתפשר על מרחבים המכנים עצמם ככאלו בזמן שמה שהם מציעים הוא שחזור כואב מבלי לקחת אחריות על תיקון – במקרה הרע, או ניצול שלנו בחולשתנו במקרה הגרוע.
ועדיין שאלות רבות נותרו פתוחות:
- איך ניתן להבחין בין מרחב בטוח דיו לבין מרחב שאינו בטוח?
- כמה זמן כדאי להשתכשך במים רדודים עד שנכנסים למים עמוקים?
- איך לשנות את התגובות האוטומטיות שלנו במצבי סכנה ופחד?
- איך אפשר לקבל סיוע חיצוני מבלי לפתח בו תלות?
- איך ליצר ודאות שלא אפגע ואפצע בתהליך?
האמת היא שאין תשובות חד משמעיות לשאלות האלו. מגוון התשובות הוא כמגוון האנשים. לרבים מאיתנו מרחבי ריפוי שונים מסייעים רבות, אפילו מצילי חיים. חלקנו נפצעים, יוצאים מהם חבולים – עם עוד פחות אמון בעולם ובעצמנו. ויש גם מי שחש שפשוט לא קרה לו דבר, שהוא נותר באותה נקודה בדיוק. לא מדובר רק באנשים שונים – כולנו יכולים לחוש את כל שלושת המצבים. לעיתים ניתן לחוש אותם באותו מרחב.
לא כל מרחב מרפא מתאים לכל אדם ובכל זמן. מי שנכנס למרחב כזה טוב יעשה אם ישים כוונה להיות בנוכחות ככל יכולתו ולעמוד על גבולותיו. כשאני נוכח יש לי חופש רב יותר גם לשים גבול וגם להסתכן בלפרוץ אותו, גם לתמוך בעצמי וגם להסכים להיתמך, גם לסמוך על עצמי וגם לאפשר לרמות תודעה רחבות יותר לחדור אלי. צעד צעד. אין לאן למהר. אמון עשוי להשבר ברגע, הווה נרשה לעצמנו לבנות אותו בהקשבה, באומץ ובעדינות הראוייה.
