הישרדותית צויידנו בחתירה להתמודד עם העולם – ולהתגבר. בהתמודדות הזו מוגשם הפוטנציאל שלנו. אין הכוונה שככל שהאתגר גדול יותר גדל גם הפוטנציאל, אלא שעבור כל בני ובנות האדם החיים רצופי אתגרים. זוהי החווייה האנושית. לרוב יהיה זה קומץ אתגרים טורדניים שילוו אותנו מרבית חיינו. על אף הפרטים השונים בסיפורינו אודותינו כדאי לשים לב גם עד כמה רחב הדמיון. נתישה, דחייה, תלותיות, בדידות, פיספוס, חוסר שייכות, חוסר נראות, חוסר ערך, חוסר אמון, חוסר באינטימיות – הן רשימה חלקית של אתגרי החווייה האנושית. אם ראיתם את עצמכם בחלק מהרשימה הזו זה הרי שאתם אנושיים. רבים מאיתנו מתמודדים עם מחסור או עודף בהיבטים די דומים בחיינו.
איך נדע אם התגברנו? לרבים מאיתנו יש התנגדות פנימית לקבל את האפשרות הפשוטה שבעצם קיומנו אנו מעידים על התגברותנו. מגוון האישיויות האנושיות מעיד על עושר הפתרונות שלנו ל"צרותינו". טוב לו לאדם שיכיר את סיפור חייו. סביב מה הוא מתארגן. מה חוזר על עצמו שוב ושוב – אילו מסקנות? אילו אמונות? איזה היגיון פנימי? אילו עדויות שבות ומוכיחות לנו את מה שכבר ידענו? אדם הוא תבנית נוף התמודדותו והתגברותו, לאו דווקא תבנית נוף מולדתו או ילדותו.
איך נדע אם מימשנו את הפוטנציאל שלנו?
על אף שזו לרוב אינה החווייה האנושית – את הפוטנציאל שלנו אנו מממשים באופן אוטומטי יום יום. אנחנו מתוכנתים לעשות שימוש מיטבי בכל המשאבים הזמינים לנו. זהו הקוד ההישרדותי הטמון בנו. אין צורך לחשוב עליו או לשכלל אותו – הוא עושה את המיטב מטבעו כמו כל יצור המתקיים ומבקש להמשיך את קיומו. יש פה מעבר מגישה המתאמצת להפיק מעצמנו יותר לגישה המאפשרת זמינות של משאבים. יותר משאבים זמינים משמע הרחבת פוטנציאל ההתנהלות שלנו בעולם.
הרעיון של פוטנציאל מימוש אינסופי מתנגש חזיתית עם חוויית החיים הסופית, החלקית, רוויית ההתמודדויות, שלעיתים נראות כאילו הן ממשיכות להיערם על גבנו, לעיתים עד יאוש, לעיתים עד ויתור. אדם שלא מגלה אקטיביות בחייו זה לא כי אין לו מוטיבציה לממש את עצמו, אלא כי המוטיבציה חסומה על ידי פחד מאבדן תחושת ערך – שמוביל לאבדן אומץ ולצמצום תחומי הפעילות כך שיהיה מוגן מאותה סכנה.
קל להמחיש את הרעיון הזה בתצפית על ילדים. כשילדה או ילד מתקשים בדבר מה הם ימנעו מלהמשיך ולנסות בשלב מסויים. לא פעם נראה בדרך התנהגויות לא סוציאליות, מה שהמסגרת הלימודית נוטה לכנות בביטוי המכובס "ילד תוסס", בזמן שמה שאנחנו עדים לו הוא לא תסיסה, אלא התנגדות טבעית ובריאה למציאות לא נוחה. הכלים של הילד מוגבלים ולכן זה יוצא בצורות שקשה לנו לקבל. בסופו של דבר תתגבש נטייה המנעותית ומצמצמת הרחק מהתחומים המאתגרים האלו – ואין זה משנה אם התחום המאתגר הוא לימודי, חברתי, ספורטיבי, יצירתי או משחקי.
פה כדאי לציין כי גם אנשים שטופסים את עצמם ככאלו שאינם נמנעים, ככאלו ש"זורקים" עצמם לאתגרים חדשים שוב ושוב, אמנם אינם נמנעים מאתגרים אלו, אך אולי הם נמנעים מדבר מה אחר – שקט, חיבור ממושך, אינטימיות, שגרה, יציבות וכו'. זו אפשרות, אין פה מן הפסיקה שאנשים הם כאלו או אחרים. אנחנו המבוגרים אספנו אינספור סיטואציות שעיצבו את תפיסתנו המצומצמת על עצמנו, ואת הזירות שאנו מגלים כלפיהן אדישות או לחלופין ביקורתיות. בכל התחומים האלו אנחנו חסומים. אפשר לחיות בשלום עם החסימות האלו ואפשר לחוש מולן חוסר נחת. אף שהיינו רוצים בכך – אין לנו לגמרי חופש בחירה ביחסים שלנו איתן.
הטיפול, או הריפוי כפי שאני מעדיף לכנותו, הוא להסיר את החסימה – שתאפשר למוטיבציה להתגלות – ולא ליצר מוטיבציה. במילים אחרות הפתרון הוא השבת האומץ. אומץ למה? אומץ להשכין שלום פנימי בכל המקומות שיש בהם חוסר נחת. אין ספור הן הדרכים לעשות זאת. הן אף עשויות להראות מנוגדות ולכן מבלבלות – מהסכמה לקבל את מציאות חיינו כפי שהיא ועד חתירה ליצר שינוי בתחום כלשהו.
החלק התרפוייטי המשותף לכל הדרכים הוא עירות לשיח הפנימי, כלומר למערכת היחסים הפנימית שלנו עם חלקים בנו, והטענה שלה ברוך. תהיה הדרך קשה, כואבת וביקורתית ככל שתהיה, עדיין ניתן להזין אותה ברוך, גם אם רק בדיעבד, אחרי שנרגענו והתפנה בנו מקום להתבוננות נוספת. רפואת הבדיעבד עובדת! היא הדרך הבטוחה והזמינה ביותר עבור רובנו. "להכות בברזל בעודו קר", כלומר בדיעבד, כאשר התרחב שוב ליבנו – אז תתאפשר תגובה בריאה יותר – תגובה שיש בה איחוי וקירבה.
לעיתים אנו עשויים להאמין שרכות לא תאפשר לשינוי לנבוט, אך ההיפך הוא הנכון. אין הכוונה לאפשר לאבק להיערם עלינו ולקבל "ברוך" את נימנום חיינו – אין הכוונה להסכים להשאב למציאות עיוורת. רכות היא נקודת מוצא שאנחנו בצד שלנו אל מול כל אתגר וקושי. תזכורת אינסופית לאהבה עצמית. גם את הדבר שהכי היינו רוצים לשנות במציאות שלנו – להעלים, לגנוז ולשכוח – אפשר בגישה רכה ואפשר בתוקפנות. מהניסיון שלי לא ניתן לרפא תוקפנות בתוקפנות, זהו בדיוק המנגנון שבבואנו לשנותו – משחזר ומנציח את עצמו.
לגלות אומץ ולהתיצב מול מה שמפחיד היא הדרך להסיר את החסימה. בבואנו לעשות זאת טוב אם ניזכר ונזכיר שוב ושוב כי "להסיר את החסימה" היא דרך ביטוי – לרכך אותה עד שתנשור היא דרך נוספת.
