היה זה אפלטון ששירטט לראשונה את הרעיון של "תורת ההיזכרות". בקווים כלליים הוא טען כי אנו לא לומדים דבר חדש בחיינו, וכי כל הידע אודות העולם והאדם מצוי כבר בתוכנו – עלינו רק להיזכר בו. בהתאם לכך על 'המורה הטוב' לעורר את תלמידו להיזכר, ולא ללמד דבר מעבר לכך. במילים אחרות האדם אינו טאבולה ראסה (לוח חלק), אלא עולם ומלואו מיום היוולדו. על האדם הרוצה להגיע לשלמותו לעסוק בגילוי ובחשיפת מה שכבר קיים בו. בין אם צדק אפלטון ובין אם לאו, הרי שעבורו לפחות כרוך האנושי שבנו ב'זיכרון'. במקביל אליו, ואף קודם לכן, התרבות היהודית עצמה התארגנה סביב תמה של זיכרון – "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" היא ה-אימרה שהמקרא פשוט לא פוסק מלהזכירה פן תישכח מהלבבות. היא הצידוק לרבות מהמצוות ובסיס לערכי התרבות. הזיכרון אם כן אינו רק מהות האדם, אלא אף מהות הציוויליזציה. בימי המדינה שבדרך היה זה ברל כצנלסון שפסק כי "שני כוחות ניתנו לנו: זיכרון ושכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם". כמה בסיסי ומובן מאליו היה מאמרו המטלטל בזמנו. חיים ללא זיכרון או שיכחה אינם חיים, אלא אוסף רגעים של תמהונות וחרדה שאין להן התחלה ולא סוף. היה זה בראן סטארק שהומלך לכס הברזל ב'שיר של אש ושל קרח' – בדיוק בגלל כוחות הזיכרון הפלאיים שלו. אם כן, מהפרטי ועד הקולקטיבי, מהאמת ועד הבדייה, הזיכרון הוא סלע קיומנו, אך לא פעם גם מקור צרותנו וכאבנו.
מדוע דברים מסוימים נחקקים בעוד אחרים נשכחים? מקובל להניח שהזיכרון שלנו רגשי. מה ש"נגע" לנו ברגש יצרב לנו בזיכרון וישאר איתנו. ברמת הפזיולוגיה של המוח האמיגדלה זוכרת או קובעת מה לזכור, בעוד הקורטקס נותן מובן לזיכרון. ועדיין השונות בין זכרונות היא כה גדולה: ישנם זכרונות שהולכים איתנו שנים ועשרות שנים, בעוד אחרים מוסתרים מאיתנו וצצים פתאום ברגע לא צפוי. ישנם זכרונות הנדמים לנו כחשובים ואחרים מטופשים ומיותרים. ישנם זכרונות טורדניים וכאלה המרגיעים. ישנה תעלומה רבה בזיכרון, אך על דבר אחד רבים יסכימו – הזיכרון שלנו הוא המרכיב האישיותי המרכזי ביותר עבורנו, הוא מארגן ומחולל את סיפור חיינו, ואולי אף מנבא את עתידנו. זה נכון לגבי זכרונות רבים, נעימים וטראומטיים כאחד, אך אולי אין זה נכון עבור מחסני הנונסנס שאנו אוגרים במוחנו – כל פרטי המידע הלא שימושיים בעליל. נשים אותם לרגע בצד ונשוב אליהם בהמשך.
התזה השלטת היא שאנחנו זוכרים דברים כי הם "נגעו" בנו. זוכרים כי דבר מה איתגר אותנו – בין אם נכשלנו באתגר ובין אם הצלחנו בו. זוכרים אירוע כי הוא ריגש אותנו – בין אם לריגוש נלווה פחד ובין אם אהבה. זוכרים במיוחד אם נפגענו ממישהו. לפעמים, במרוצת הזמן, אנחנו יכולים לשכוח את האירוע עצמו, אבל אותו אדם עדיין יעורר בנו רתיעה או משיכה, לעיתים עד כדי בלבול או כיפאון (הדבר נכון גם לגבי פרטים שיזכירו את אותה סיטואציה, לאו דווקא אותו אדם ממש). הרגע הזה שאנחנו מגיבים רגשית לסיטואציה מבלי להבין למה, זה רגע שעבור חלק מהאנשים הוא שכיח ועבור אחרים נדיר, אבל קשה לחשוב על אדם שלא חווה אף פעם עוררות רגשית מבלי שהוא מבין את הסיבה. הגוף זוכר. הרגש זוכר. הנשמה זוכרת. גם כאשר המיינד, מעבד המחשבות שלנו, שוכח.
למה שנזכור?
תשובה אחת היא כי משהו קרה. אנחנו זוכרים בגלל שמשהו קרה. הוא היה קשה או נעים במיוחד ולכן אנחנו זוכרים אותו. אבל לעיתים המיינד ממציא זכרונות. מחקרים רבים מראים שזכרונות שווא, כלומר זכרונות מומצאים, נחווים לגמרי כאמיתיים – ולא פחות מכך מפעילים את אותם איזורים במוח בדיוק – עד כי לא ניתן להבחין מהו זיכרון שווא ומהו אמיתי. השיכנוע העצמי אודות אותו זיכרון שווא כאמיתי לא מאפשר להכיר בו כמומצא. לעיתים אפילו חלום עשוי להחוות כזיכרון אמיתי. מי מאיתנו לא התבלבל בכך בחייו, גם אם רק לרגע. אם כן, אנחנו לא זוכרים כי משהו קרה. האם ישנה מוטיבציה נוספת מתחת לפני השטח?
מוטיבציה אפשרית היא שאנחנו זוכרים אירועים שיחזקו את תפיסת העולם שלנו – זה לא לזכור 'בגלל' אלא לזכור 'כדי'. לא 'בגלל' שמשהו קרה, אלא 'כדי' שמה שקרה לא יקרה שוב – או לחלופין 'כדי' שיקרה עוד. במילים אחרות הזיכרון שלנו מוכוון כדי לאפשר לנו חיים מוגנים ומובנים יותר. הוא אינו מוכוון עבר, אלא עתיד. הוא מאפשר לנו לשרוד, להפחית כאב ולהרבות עונג.
הזיכרון מאפשר לנו ליצר זהות, סיפור קוהרנטי יחסית אודותנו ואודות העולם. לסיפור הזה ודאי יש בסיס במציאות והוא מורכב מאירועים שאכן קרו, אך הוא מורכב באופן מוטה מזכרונות מסויימים שנצרבים לעד, בעוד אירועים אחרים עשויים להישכח קליל – ביחוד אם הם מתקשים להתישב עם אותו 'סיפור'. יותר מכך, אף במסגרת אותו אירוע ספציפי יהיו חלקים שיזכרו, לדוגמא החלקים שאנחנו התאמצנו עבור מישהו אחר – בעוד אחרים ישכחו, לדוגמא החלקים שאותו אדם התאמץ עבורנו. פה לדוגמא "נופלים" מרבית הזוגות. כל צד משוכנע שהוא מתאמץ יותר עבור השני ולכל אחד מהצדדים יש אינספור הוכחות משכנעות ביותר לכך. איתרע מזלנו אך הן לא משכנעות את הצד השני.
זכרונות המאששים את אותו סיפור ומוכיחים אותו עבורינו פעם אחר פעם – יזכרו יותר מאחרים. "אני יכול להצליח בכל דבר אם רק ארצה בו" / "אני אדם זוגי" / "אני ליברלי וסובלני כלפי כל אדם" – הם סיפורים אפשריים שלנו אודותינו. אנחנו ככל הנראה נזכור את כל האירועים או בדלי האירועים או דמיונות על אירועים עתידיים שעלולים לקרות – שיאששו אותם עבורינו ויוכיחו כי צדקנו – זאת הרי האמת שלנו. הסיפורים גם יכולים להיות אחרים, לדוגמא "אני פתי נופל בפח" / "אני לא שייך" / "אין לי חברים" / "אני פחדן" – והם ייספחו אליהם בדלי אמת ויצרפו אותם לכדי אמת צרופה.
קשה להצביע בדיוק על הסיבות לכך שחלק מהסיפורים נצבעים האור חיובי ואחרים שלילי, אך אין הכוונה שהראשונים עדיפים בהכרח על האחרונים. אם אין הלימה בין הסיפור למציאות, הרי שהמציאות תתפח לנו בפנים פעם אחר פעם. אדם המשוכנע שהוא ליברלי לדוגמא, לא יבין מדוע הוא מואשם פעם אחר פעם בהתנשאות. זו חווייה מבלבלת, מפחידה ומכעיסה.
הזכרונות שלנו, כמו גם השיכחה, הם ההגנות שלנו – בסלקטיביות, לעיתים גסה, הם יוצרים מובן לחיינו, מסבירים לנו אותם ושומרים עלינו מפני חוויות קשות בל יישנו. התזה הזו מסבירה גם את זכרונות השווא וגם את מאגרי הנונסנס. זכרונות השווא, הכוללים גם את "התוספות" המומצאות על חלקי אירועים שאכן קרו, נוצרו מלכתחילה בכדי לאשר את הסיפור, להאדיר אותו ולהפוך אותו למשכנע ושלם. לעיתים זה נעשה במודע, לרוב זה קורה מתחת לרדאר המודעות. מאגרי הנונסנס הם נונסנס רק לכאורה, שכן אף הם מאפשרים לנו לקודד כמעט כל דבר כ"מסוכן" או "בטוח". יותר פרטי מידע משמע יותר נתונים אודות הסיטואציה – עצם איסוף פרטי המידע, הלכאורה לא חשובים, היא פעולה שנועדה ליצר וודאות וביטחון. אנחנו לא זוכרים בגלל – אנחנו זוכרים כדי.
האם ניתן לקודד מחדש נתונים ולספר סיפור חדש?
גם אם זה עשוי לקחת זמן, גם אם זה יצליח רק באופן חלקי וגם אם זה כרוך בעזרה חיצונית – הרי שהתשובה היא חיובית. לאנשים רבים זה קורה באופן טבעי כחלק מתהליכי ההתבגרות וההזדקנות. אם תשוחחו עם אדם שכבר נכנס לשליש השלישי של חייו הוא לרוב יעיד שעוד ועוד זכרונות שבים אליו. בזדקנותנו יש לנו מרחב הכלה לרבדים נוספים במארג חיינו. כשהמוות המוחלט מתקרב, אירועי החיים נחווים פחות כחיים ומוות – יש פחות צורך בהגנות ובאורח פלא הזכרונות שבים מעצמם.
תרגיל אחד שאפשר לתרגל עם חבר אמת, מטפל או אפילו מכר שברגע מסויים אפשר לבטוח בו או בה – הוא תרגיל של "עיצוב זיכרון ילדות מחדש". אין הכוונה להוסיף לזיכרון פרטים שלא קרו, אלא להיעזר באדם אחר שיאיר עבורנו את החלקים שנעלמים מעיניינו מאותו זיכרון. אותו אדם יגייס את העיניים הטובות שלו, כלומר עיניים המוכוונות לטוב שבסיפור שלנו, ולטוב בלבד. לאחר שנשתף את אותו זיכרון ילדות שנצרב בנו, אחרי שנתעכב על רגע השיא באותו זיכרון ועל מה עשינו ואיך הרגשנו אי אז באותו רגע שיא בזכרוננו – אותו אדם יספר לנו אילו עוצמות, כוחות ואיכויות הוא 'קלט' עלינו. לרוב אלו יהיו חלקים שנופתע לשמוע. גם עזרות קטנות שכאלו עשויות לפרום זכרונות מוטים, ולנטב את נרטיב חיינו אל עבר חוויית חיים שלמה ושלווה יותר.
אין הכוונה להחליף הטייה אחת באחרת. אין פה שאיפה להסתכל על החיובי בלבד. במובן הזה ההצעה שלי שונה מגישות אימון מסויימות או מזרמים של פסיכולוגיה חיובית (כבודם במקומו מונח). יש פה שאיפה להסכים לראות סיטואציה מכמה נקודות מבט. להבחין במורכבויות, בפרדוקסים ובשינויים התמידיים – ולאפשר ספונטאניות וגמישות הן כלפי הזכרונות המעצבים את סיפור חיינו והן כלפי ההתנהלויות העתידיות שלנו, שכן כפי שראינו הזיכרון רק נראה שייך לעבר, בעוד כולו פונה פני עתיד.
הריפוי לכל דבר כמעט כרוך במודעות ערה ואוהבת – הפעם עירנות להטייה שבזיכרון, הטלת ספק במסקנות שלנו והזרמת רוך וסלחנות לעצמנו. על הדרך נגלה שאנחנו הרבה יותר וגם הרבה פחות ממה שזכרנו שאנחנו.