#אומץ #התבוננות #לצאת מאיזור הנוחות #חוסר תגובה #הסיפור שלי
איך מגדילים את מיכל הסובלנות לעצמנו ולמה שמתחולל בנו?
איך מחזקים מבט אוהב גם על מה שרגיל לקבל מבט סולד?
איך מצמצמים את המאמץ וההשקעה האנרגטית בתיקון או הסתרה של כל מה שנחווה כמו פגם שלנו?
איך מחזקים את האמונה שאם נקבל את הפגמים, ואפילו נביא להם מבט אוהב – הם דווקא יצטמצמו ויאבדו את אחיזתם בנו?
אלו בעצם שאלות המפתח לכינון חיי רווחה. בראש ובראשונה זה מצריך אומץ. אומץ לאפשר למה שנתן לנו תחושה של שליטה, ביטחון ויציבות – להתערער לרגע. את רגע הערעור צריך לתרגל. להביא לשם תשומת לב וכוונה מפני שלרוב אנחנו דווקא נעדיף לא להתערער.
זה תהליך רגיש של פירוק הישן וכינון החדש ולכן כדאי להקפיד על כמה עקרונות:
- בראש ובראשונה, לחזק כל רגע שמזדמן לנו לא להיות בניכור לעצמנו או לעולם – כלומר להביא רוך, סלחנות, עידוד, מבט אוהב – להיות הרוח בגב של עצמנו. להתאמן בלדבר עם עצמנו בכנות – לוותר על האדרה וגם על הפחתת ערך. להודות לעצמנו על כל צעד שאנחנו עושים, גם על הטעויות. יכול להיות שאף אחד לא לימד אותנו לעשות את זה, והאמת היא שאיש לא יכול לעשות את זה עבורנו. למזלנו המשאב הזה הוא אינסופי – וזמין יותר ויותר ככול שמתרגלים אותו. מודעות ללא רוך יכולה להיות מזיקה.
- לעשות את זה עם אנשים שאנחנו בוטחים בהם – ושמביטים בנו מבט אוהב. מבט אוהב הוא הדבר שאנחנו רוצים ללמוד לתת לעצמנו. הייתי נמנע מלהתמסר לכל אדם גם אם התמסרות היא הדבר שאנחנו רוצים ללמוד.
- לעשות את זה בצעדים קטנים. הסכנה שבשאיפה לקפיצות התפתחות קוונטיות היא ששוב היסודות לא יהיו מספיק חזקים וההתרסקות תהיה כואבת. התרסקות אני מבין כחיזוק של אמונות מגבילות בכוחנו. אם קושי לתת אמון זה מה שמכביד עלי, תתחזק האמונה שבאמת עדיף לא לתת אמון באיש.
- למצוא את הדרכים שעובדות לנו, לאו דווקא מה שעובד לאחרים או להייפ התקופתי.
- להתמיד לאורך זמן, אף שעקומת הלמידה המשתנה יכולה לתסכל.
- אף פעם לא מזיק לבדוק עם עצמנו מה שלומנו. זה אף פעם לא יותר מידי. החיבור לעצמנו הוא המפתח לחיבור שלנו לכל מה שקורה סביבנו. חיבור מביא חיבור, נתק מביא נתק. ההמשך של הבדיקה הזו יכול להיות – "האם אני נוכח?", "מה אני צריך?", "מה אני רוצה?", "מה בכוחי לתת?", "על מה אני יכול להבליג?" – כרגע.
- בהתאם לזה אף פעם לא מזיק לשאול "מה קורה פה באמת?", כלומר להרחיב את אפשרויות הפרשנות שלנו (ואולי גם בעזרת אחרים) למה שמתרחש. הרבה פעמים, לדוגמא, הפרשנות שלנו היא שאנשים נגדנו או שעושים לנו דווקא, בעוד שההבנה שהם לא נגדנו אלא בעד עצמם יכולה לשנות את כל השתלשלות העניינים.
על בשרי גיליתי שיש כמה דרכים פרקטיות לכונן מערכת יחסים בריאה ובוגרת – כלומר מחוברת ומרוחקת – עם עצמנו ועם העולם – כולן קשורות בשינוי הרגלי התגובה שלנו:
האחת היא להכיר בסיפור שלנו, להסכים לספר אותו לעצמנו, להסכים לכאוב את אומללותנו – להסכים להישיר מבט אל הפעמים שפגעו בנו או שפגענו באחרים. זו דרך המלך לנכס לעצמנו את חיינו בחזרה. להסכים לעשות את זה עם אחרים, להסתכל בעיניים, לקבל פידבק, להיות ביחד בכל מה שעד היום "בחרנו" להיות איתו לבד – הוא תרופה לבדידות.
להכיר בסיפור שלנו מתוך עמדה של חיבור אליו וגם ריחוק ממנו – חיבור אליו יאפשר לחוש אותו ואת עצמנו, ריחוק ממנו יאפשר לנקודת מבט רעננה לחלחל. יש אנשים שהתהליך הטיפולי שלהם כרוך בחיזוק המרכיב של החיבור. לאחרים דווקא חיזוק המרכיב של ריחוק.
הדבר הטוב ביותר שאיש טיפול יכול להעניק למטופליו הוא להיות איתם באומץ בעומק הסיפור שלהם, נורא ומפעיל ככל שיהיה, ולהביא עיניים טובות – כלומר ההיפך ממה שהורגלו עד אותו הרגע. זה בדיוק מה שחסר לנו בהביטנו בסיפור שלנו. במובן הזה תהליך קבוצתי אפקטיבי מטיפול אישי – כי אז יש לנו הזדמנות לקבל עיניים טובות מגוונות, שבבסיסן לא חייבות לנו כלום, דבר שהופך אותן ליותר אמינות.
מתוך הכרה ושיתוף בסיפור שלנו יקרה הדבר שהוא למרבה הפלא הפוך לפחד שלנו – האחיזה שלו בנו דווקא תתרכך. אנרגיה של הסתרה ותיקון של מה שאנחנו תופסים כ"עצמי המקולקל" תתפנה ותותמר לאנרגיה של ריפוי ושלום. אולי יום אחד נמצא את הדרך אפילו להודות לסיפורי הזוועה שחווינו שהביאנו עד הלום.
השניה היא יציאה מבוקרת מאיזור הנוחות, להגיב לדברים אחרת, בצורה מאולצת לעיתים, הדרגתית, עד שתהפוך לטבעית. הבחירה לעשות את זה היא אימון טוב ועוצמתי לקראת פעמים שהעולם מזמן לנו מצבים לא נוחים. ההסכמה לחוש את היציאה מאיזור הנוחות מלווה בדרך כלל בפחד מצמית שהפעולה שבחרנו בה תזיק לנו, אך היא הדרך לגלות שאנחנו הרבה יותר גדולים ממה שחשבנו. יציאה מאיזור הנוחות היא הדרך להרחיב את איזור הנוחות – היא הדרך להרגיש שיש לנו יותר מקום ויותר חיבור לעצמנו ולעולם.
יש אנשים שיודעים לתת ולא לקבל – ולהיפך. יש אנשים שיודעים להיות לבד ולא ביחד – ולהיפך. כל ההתנהגויות שלנו הן כר פורה לבדוק אם בבסיס שלהן יש פחד וריצוי או אהבה ושפע. יציאה מאיזור הנוחות לא חייבת להיות תגובה הפוכה להתנהגות הרגילה שלנו כמו שמקובל לחשוב, אלא תגובה שונה. אם לדוגמא אני מפחד מהים, אז התשובה היא לא בהכרח לקפוץ לעומק המים, אלא אולי להתידד עם החול שלאורך הים. אם אני מפחד מעימות ועסוק בריצוי – יש שלל התנהגויות אפשריות מחוץ לאיזור הנוחות, לאו דווקא עימות ישיר.
במידה רבה, הדרך הראשונה שהצעתי – להכיר בסיפור שלנו במקום להדחיקו ולהסתירו מעצמנו – גם היא יציאה מאיזור הנוחות. לשתף בדבר מה שעד היום נמנענו לשתף בו היא יציאה מרשימה מאיזור הנוחות.
השלישית היא לתרגל חוסר תגובה. לפגוש את הסיפורים שמתחוללים בנו – ולהתאמן בלא להגיב להם. זהו תרגול שמנוגד להיגיון שאומר שאם חשבתי מחשבה נוראית, זה אומר שאני נוראי – הצימוד ביני לבין המחשבות שלי הוא המקור הראשוני והראשי לתחושות האשמה והבושה שלנו, מכאן כדור השלג הרע הזה רק הולך ותופח, והופך לפעולות שמזיקות לנו ולסביבתנו. מותר לחשוב הכל. מותר שבראשנו יתרוצצו מחשבות זדוניות, תוקפניות ורעות – אין לנו שליטה עליהן. אני לא מכיר אדם שלרצונו נוצרו המחשבות האלו מלכתחילה.
כאשר מתרגלים חוסר תגובה בעצם פוגשים שוב ושוב את מערכת ההפעלה שלנו – את צורת החשיבה שלנו, את מנגנוני ההגנה שלנו, את הדרמה הפרטית שלנו ואת צורת ההתמודדות שלנו איתה בראשנו – נפגוש את הכל בצלילות הולכת וגוברת. בעומק המפגש הזה אנחנו עשויים לחוש מאויימים ואנחנו נרצה לעשות מעשה כדי להפסיק את תחושת המצוקה – אבל נתרגל לעשות כלום. ניתן לגלים של חרדה לשטוף אותנו ולהישטף מאיתנו. כל התגובות שלנו לדרמה הפרטית שלנו – התמכרויות לדוגמא – נועדו להעלים את המפגש הזה. זוהי הדרך המאוד לא משוכללת שלנו לשמור על עצמנו, מפני שכל מה שגירשנו מהדלת בוודאות יחזור מהחלון.
התרגול ילמד אותנו שדווקא חוסר תגובה יביא צלילות ובהירות לחיים שלנו ואיתן חופש בחירה עצום שיחליף תגובתיות אוטומטית. כל מה שהיה נראה לנו כאילו ככה זה ואין דרך אחרת – יהפוך לקרקע פוריה לחיבורים חדשים וסיפורים חדשים על מי אנחנו ומה אנחנו עושים פה.
מכיוון שאנחנו רגילים להגיב להכל – לתקן, להסתיר, ליצור מצג שווא – חוסר תגובה גם הוא יציאה מאיזור הנוחות. יציאה בטוחה ולא מסוכנת – שכן כל מה שנפגוש זה רק את התוכן הפנימי שמנהל את חיינו.
בכל המרחבים שאני מציע יש את שלושת הטכניקות האלו באיזונים משתנים:
בריטריט INNER WALK הדגש המרכזי הוא על תרגול התבוננות ואי תגובה. הייתי מציע לכל אדם להשתתף בריטריט זה לפני כל כניסה למרחב קבוצתי. זהו מרחב שמציע תהליך אישי עוצמתי ביותר. לצידו מתקיים תהליך קבוצתי, עם הזדמנויות לשתף, לתמוך ולהיתמך – שעוצמתו תלויה בבחירה של כל משתתף.
בקבוצות התהליכיות נפגוש את כל שלושת הטכניקות הללו, בתוך מיכל גדול, בטוח ואוהב. המיכל הזה יתמוך בנו להעיז לצאת מאיזור הנוחות, להכיר ולשתף בעולמנו, לחוש את מנעד הרגשות שלנו, לחוש את החיבור והניתוק שמנהל אותנו בחיים – ובדרך הזו נשחרר לחופשי אמונות עצמיות שהגבילו אותנו כל חיינו.
במסלול ההכשרה למנחי קבוצות נפגוש גם כן את כל הטכניקות הללו גם כמשתתפים וגם כמנחים. מסלול זה משלב תרגול חווייתי של ידע מקצועי, לצד התנסות ישירה שלנו כמשתתפים. השילוב הזה מאפשר את העומק והצלילות הנדרשים להנחייה בטוחה ואחראית.
